קופרמן ביטוחים – חלק חמישי

כל חלקי היצירה : חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7

מאיר התיישב במשרדו, חוזר לעבודה.

ראשו היה רחוק משם, אי שם בדירה הקטנה והצנועה.

אי שם ליד אשה שהוא הרגיש שקשה לו להיפרד ממנה.

הוא חתם על אישורים למבוטחים, שלח הצעות מחיר,

וכל אותה העת, הוא היה עסוק בשאלה היחידה שהטרידה אותו-

האם הוא מתחיל לפתח רגשות לגיטי?!

הוא לא רצה שזה יגיע לזה, הוא ידע שהיא אשת איש,

שכל מה שהוא יכול לבקש ולרצות, זה לא יותר מהרפתקה מרגשת.

הוא הרגיש בתוך מבוך אינסופי של חייו, איך הוא נתן לעצמו להגיע לזה?

החזיה הבהירה שלה, שרפה לו בכיס, איך לעזאזל הוא לקח אותה?

מה הוא חשב לעצמו?

הוא הניח אותה בתוך שקית קטנה, וטמן במגירה האחרונה בשולחן.

מקווה שהיא תעלם מעצמה, לפני שמישהו יראה אותה.

כל אימת שהוא יצא מהמשרד, הוא חשש שמא מישהו יגלה את השלל שלקח.

הסומק עלה על לחייו כל פעם שפתח את המגירה, הוא חזר אחורה לאותו רגע פזיז.

מנחם אביו, שבחכמתו הרבה הבין מה עובר על מאיר,

פנה אל משרד השדכנות המוכר, שעזר לו כבר לשדך את בניו הגדולים.

הוא הילל את מאיר והפליג רבות בשבחו,

בטוח כי שם המשפחה המוכר בציבור, יעזור לו להבטיח למאיר שידוך הולם.

ואכן לא אחרו ההצעות להגיע, בתו של עסקן ידוע, נכדה של רב מוכר.

מאיר יצא לפגישות ותמיד חזר בהרגשה חמוצה.

אף אחת מהן לא היתה תמימה ורגישה כמו גיטי.

מכל פגישה כזו, הוא היה חוזר ישר למשרד, מוציא את השקית הקטנה מהמגירה האחרונה,

מסניף את מעט הריח שעוד דבק בפיסת הבד, וחושב.

הבחורה האחרונה שפגש, שיפי, ממש רוצה להיפגש שוב, להתקדם, ומאיר מתלבט.

היה בה משהו בתולי, עדין, השיחות שלהם זרמו הרבה מעבר למה שהוא דבר עד כה עם בחורה.

הוא ניסה לדמיין אותה עם כיסוי ראש, לדמיין את מגע העור שלה,

מנסה להשוות אותה כצפוי, לגיטי.

הוא הסכים לפגישה נוספת, אך לפני כן יש פרק בחייו שהוא חייב לסגור.

הוא לא יכול להמשיך להיפגש, אם גיטי עדיין במחשבותיו.

מאיר נטל את השקית, שם בכיסו, ויצא לכיוון הבית של גיטי.

השעה עוד מוקדמת, בעלה בכולל, הבת הגדולה בטח בגן.

מאיר נקש בזהירות על הדלת, לא רוצה שמישהו ישים לב שהוא הגיע, למעט גיטי.

רעש נשמע מבפנים "מי שם?" הקול שלה הקפיץ אותו. הוא תהה כבר כמה זמן יש לקול שלה השפעה כזו עליו.

"זה מאיר" הוא ענה בשקט.

גיטי פתחה את הדלת, משאירה את הנעילה העליונה עדיין סגורה.

"מאיר, זה לא נראה לי רעיון טוב עכשיו, עוד מעט הפסקת צהריים, בעלי עלול לחזור".

זה היה נשמע תרוץ דחוק מדי, הרי היא תמיד התלוננה שהוא לא חוזר באמצע היום הביתה.

"גיטי, זה יהיה קצר, תני לי רק 5 דקות מזמנך", הוא הרגיש איך הוא משכנע אותה.

היא פתחה את הדלת "חמש דקות, וזהו".

הוא נכנס מהר, שלא יראו שהוא שם, הדלת נסגרה אחריו.

"אולי תנעלי? ואז אם הוא יבוא, הוא ידפוק ונדע" מאיר ניסה להציע.

"לא, זה ייחוד, לא מתאים לי" היא ענתה בשקט, משפילה מבט.

הם התיישבו על הספה בסלון, שומרים על מרחק בטוח ביניהם. כל אחד מפחד להיות הראשון שיעשה את הצעד.

"אז.." שניהם התחילו ביחד.

"קודם את" מאיר פתח.

"לא אתה, אתה האורח" גיטי הקשתה.

"גיטי, אני רוצה להגיד לך כמה דברים, אבל קשה לי. הגעתי עם נאום מוכן בראש, אלא שאז ראיתי אותך והכל נמחק".

הוא התקרב אליה קצת, שומר עדיין על מרחק בטוח.

"אתה רוצה לשתות משהו?" גיטי נעמדה, ממהרת למטבח, מוציאה עוגיות ובקבוק שתיה.

מאיר ניגש למטבח אחריה, נשען על הקיר, מביט בה במבט רעב.

הוא התקרב אליה עוד קצת, מסובב אותה אליו, מביט לתוך עיניה הבהירות.

הפיות שלהם מצאו את הדרך לבד, ללא שליטה. הנשיקה היתה מתבקשת, סוערת.

גיטי ניסתה להתנתק ממנו, אבל מאיר החזיק אותה "זו פעם אחרונה, אני יוצא עם מישהי, זה כנראה רציני" הוא אמר בשקט.

"בבקשה, תני לי רק את הפעם הזו".

גיטי בכתה בליבה, יודעת כמה הקשר הזה אסור, וכמה היא רוצה אותו.

ועכשיו, מישהי אחרת תהנה ממנו, כל יום, כל היום.

היא הרגישה איך החומות נופלות ממנה, איך היא נמסה לו בידיים, מתמסרת לאט.

"מאיר, אני פה איתך, לפעם אחת ואחרונה" היא הסתכלה עליו, נותנת לו יד, מובילה אותו לחדר השינה שלה.

הם התיישבו על המיטה, שניהם לא ממש יודעים מה יקרה כרגע.

כל אחד בחלומותיו, רק לרגע קטן.

גיטי לקחה את היד שלו, מניחה על הירך שלה "חלמתי פעם שעשית לי מסאז' בכתפיים, לשחרר את עול ההריון, שהיית איתי בחדר לידה, שעזרת לי ללדת.

שראית אותי מניקה את אסתי, חולצת שד עגול אל פיה הקטן"

גיטי עצרה לרגע, מסדירה את נשימתה "ואז היה לי ברור שזה לא היה חלום, זה היה הכי אמיתי".

מאיר התרגש לשמוע אותה ככה מתארת את הדברים.

הוא ראה את הארועים האלה מול עיניו, מרגיש אותה לידו.

הגוף שלו מגיב אליה עוד פעם. הוא כבר מרגיש את הבליטה במכנסיים הולכת ותופחת, הוא יודע שיהיה לו קשה לעצור הפעם.

הוא לא רצה לעצור, הוא הרגיש שגם גיטי לא תרצה לעצור הפעם, או אולי הוא רק קיווה לזה.

הידיים שלהם מצאו את דרכם לבד, מגששות אחר פרצות מהבגדים, דרך להרגיש את העור החם, המזמין.

מאיר ליטף את פניה של גיטי, יורד אל הצוואר, אל החלוק השמרני, שרכוס רק ברוכסן.

הוא פתח את הרוכסן לאט, מתעכב בכוונה, מותח את הרגע.

גיטי כבר שלחה יד אל מבושיו, אמנם מעל המכנס, אבל מגע היד שלה הקפיץ אותו, העמיד אותו לדום.

גיטי נשארה בחזיה בלבד, ישובה על המיטה והחלוק משמש כחצאית סביבה.

מאיר העביר את ידו לאורך הגוף שלה, מתעכב לרגע על החזה העטוף, מהסס אם לפתוח את החזיה, בינתיים הוא ויתר.

הוא ליטף את הבטן, שסימני המתיחה מהלידה עוד נראו עליה בבירור, התכופף לנשק את הבטן.

גיטי נשכבה אחורה, רק רגליה נותרו מכופפות לרצפה.

מאיר רכן מעליה, מנשק בנשיקות קטנות את כל גופה. מכסה אותה בנשיקות תאווה שכמותם היא לא טעמה.

גיטי הרגישה איך ראשה סחרחר עליה, איך העולם נצבע בצבעים שהיא לא מכירה.

הגוף שלה קבל עצמאות משלו. היא הרגישה איך היא משתנה, עם כל נשיקה, עם כל ליטוף.

לומדת להתמסר למגע של מאיר, בפעם האחרונה, האחרונה בהחלט.

מאיר רצה את כולה, כאן ועכשיו, אבל הפחד שהוא יתקדם מהר מדי גרם לו להאט.

הוא ליקק אותה, את עורה הבהיר, את החזה השופע, הפטמות הכהות, את הבטן המשתפלת עדיין.

מדי פעם הוא ניסה לשלוח יד אל בין רגליה, אבל התנגדות פסיבית מצידה הדפה אותו אחורה.

גם ככה זה טוב, אפילו טוב מאוד, הוא חשב לעצמו, זה הרבה מעבר למה שדמיין בחלומותיו הטובים והרטובים.

הם לא שמעו את הדלת נפתחת.

הם לא שמעו את הצעדים במסדרון.

הם לא שמעו את הנשימות בכניסה לחדר.

הם לא ראו את המבט בעיניו של בעלה כשעמד בכניסה לחדר.

הם לא שמעו אותו יוצא החוצה, עם דמעות בעיניו.

הם שמעו רק את טריקת הדלת.

כעבור חודש בדיוק, עת עמד מאיר בסניף החדש של "קופרמן ביטוחים" בבני ברק, רחוק מעיר הקודש,

לוחץ ידיים ומרים לחיים עם חברים חדשים וישנים,

הוא העיף מבט בשיפי ארוסתו וחייך לעצמו.

מגרש מחשבות לא רצוניות ממוחו, קובר שוב את השקית הקטנה במגירה האחרונה בשולחן…