קופרמן ביטוחים – חלק רביעי

את החלק הראשון ניתן למצוא פה : קופרמן ביטוחים – ההתחלה

 

מאיר חזר למשרד, נישא על גלים של מחמאות מהצוות.
כל הכבוד על היעילות, על שדאג שגיטי תגיע לבית החולים בזמן.
כן, זו היתה הגרסה הרשמית שהם סיכמו עליה-
מאיר לקח אותה עד הכניסה לבית החולים, שם חיכתה לה חברה שליוותה אותה ללידה.
המזכירה שהגיעה להחליף את גיטי, לא באמת היוותה לה תחליף מבחינתו.
זו היתה גברת מבוגרת, פנסיונרית מהקהילה, שאבא שלו החליט להעסיק.
מאיר ישב בחדר, חולם על גיטי, על מגע ידיו בגופה, על הריח שלה. על הלידה.

"סליחה, אדון קופרמן, מצטערת להפריע. מנסים לארגן פה מתנה ללידה של גיטי, אתה מעוניין להשתתף?"
"ברור. למי להעביר, וכמה?" מאיר שמח על ההתארגנות.
"מי יביא לה את המתנה? אם צריך, יש לי פגישה קרוב לבית שלה עוד מעט".
"אדון קופרמן, זה לא מכובד. בחור צעיר לא יכול ללכת לבקר יולדת" היא ממש כמו אמא שלו, הוא חשב,
"אחת מהבנות כאן תצא אחרי העבודה אליה".
המזכירה שלו יצאה מהחדר והשאירה אותו להתייבש בכסא.
הוא יודע יותר מכולם לאיזו מתנה היא הייתה הכי שמחה, אבל לא יכול להגיד משהו בקול.
הוא ניסה להתקשר אליה מספר פעמים אחרי הלידה, אבל כל פעם הגיע ישר לתא הקולי,
פעם אחת בעלה ענה לו, והוא רק בקש למסור מזל טוב, כיאה לבוס שדואג למזכירה שלו.
אבל הגעגועים….

גיטי נכנסה למשרד, מלווה בעגלה ורודה גדולה ועוגה.
כולם קמו לקראתה, מצקצקים בלשונם על התינוקת היפה שבעגלה,
שומעים את סיפור הלידה, על החברה הטובה שעזרה לה כ"כ…
רק מאיר נשאר בחדרו. הוא שומע את ההמולה שבחוץ, את קולה של גיטי נישא, את בכי התינוקת,
שהוא זוכר עוד מחדר הלידה.
דפיקה קטנה מקפיצה אותו "אפשר להכנס?" היא שואלת.
איזה אור מלווה אותה, הוא אף פעם לא הבין את המשמעות של ההילה שמדברים, שמלווה יולדת, עכשיו הוא מבין.
"רוצה להגיד שלום לאסתי הקטנה?" היא מגישה לו את התינוקת, נוגעת בעדינות בידו תוך כדי.
הוא הרגיש את זרם החשמל שעבר ביניהם, טוב, אז היא לא כועסת עליו.
"הכל בסדר גיטי?" הוא שאל בחשש.
"האמת, לא משהו. אבל להפיל עליך את הצרות שלי עכשיו?"
מאיר קם לסגור את הדלת "תשאיר קצת פתוח, שלא ידברו עלינו מאחורי הגב, גם ככה…" היא השאירה את המשפט פתוח.
"גם ככה.. מה?" הוא שאל.
"הרגשתי כל הזמן שאבא שלך יודע משהו. הוא לא טיפש הזקן הזה." היא חייכה אליו את החיוך המושלם שלה.
"אחרי הלידה, קבלתי שובר מתנה מהמשרד, לא מה ששלחו לי, אלא מאבא שלך" היא עצרה לרגע, מתלבטת איך להמשיך.
"היה שם גם פתק קטן, הוא מקווה שהמלווה שלי בלידה היתה בסדר, כי הוא לא רוצה לחשוב על משהו אחר."
מאיר הסתכל עליה המום, אבא שלו לא אמר לו כלום!
כל הזמן הזה, והוא חושד במשהו?
"אז התלבטתי אולי אני אתפטר וזהו. גם ככה אחרי לידה אני אוכל לקבל פיצויים. אני מפחדת להסתבך"
גיטי ישבה שם בפנים עצובות, כל ההילה והזוהר שהיו עד לפני שניה, נעלמו.
מאיר קם אליה, סוגר בשקט את הדלת, הוא נעמד לידה, הגיש לה יד "רק חיבוק, מבטיח".
היא נצמדה אליו, מרגישה את חומו.
"ומאז הלידה, בעלי עבר לחדר השני, רעש הבכי בלילה מפריע לו לישון. אנחנו לא נוגעים אחד בשני, לא מדברים".
גיטי התיישבה ופרצה בבכי. כל מה שהודחק, ולא סופר לאף אחד עד עתה, יצא החוצה.
"קשה לי. אמא שלי לא מבינה אותי. יש לי בעל עילוי, ושני ילדים מקסימים, אז למה אני לא מרוצה מעצמי?!"
מאיר הסתכל עליה, היא הייתה כ"כ שברירית. הוא רצה לעטוף אותה בחום ואהבה, ולא לעזוב. אף פעם.
"אבל מה אמא שלי מסוגלת להבין, אי פעם היא חוותה משהו כמו שאני חוויתי איתך?
היא כל החיים רק גדלה ילדים ושלחה את בעלה לכולל. פסגת האושר שלה היתה כשמושקוביץ התקשר לדבר על השידוך שלי".
אסתי ישנה בעגלה, שנת ישרים כמו שרק תינוקת בת חודשיים יכולה לישון.
מאיר התיישב ליד אסתי "אני איתך, גיטי שלי, תני לי את האפשרות לבוא לבקר, אני אעזור לך".
כמה גיטי חיכתה לשמוע את המילים האלו.
הם קבעו למחרת, אחרי שבעלה יצא מהבית…

הוא נכנס בפעם הראשונה אל הבית היפה, הבית שכ"כ שיקף את בעלת הבית.
מהדרך הוא הביא עוגת גבינה, שהצטרפה לקפה שהרתיח אצל גיטי במטבח.
אסתי הייתה בידיים של גיטי, חצי ישנה. היא הניחה אותה בעריסה שבחדר והתיישבה איתו בסלון.
היא נראתה נינוחה פתאום, בחלוק בית רכוס עד צוואר, בשביס בהיר על ראשה.
"סליחה שלא התלבשתי יפה, לא הספקתי" היא כמעט התנצלה.
"גיטי, גיטי שלי. את יפה תמיד, בכל מצב" מאיר החמיא לה, לא מסוגל להתיק את עיניו מהפלא הזה.
היא הסמיקה "אתה רוצה עוד משהו לשתות?"
"מה שאני רוצה לשתות, יחכה בסבלנות" הוא אמר בשובבות, ברור לו שהיא הבינה.
היא ישבה מולו, מסתכלת על עיניו, ידיה חצו את המרחק הקצר שביניהם, נפגשו להם.
הוא נישק את ידיה בעדינות, מתקרב אליה.
הפה שלו נפגש עם הפה הפתוח שלה, היא רצתה לדבר, אבל הוא רוצה משהו אחר.
הנשיקה שלו הסעירה אותה, הציפה בה זכרונות אחרים.
"מה חשבת לעצמך בדיוק כשבאת איתי ככה לחדר לידה?" היא שאלה משועשעת.
"מה רצית, שאני אשלח אותך במונית? שאני אפסיד את המצווה לעזור ליולדת בזירוז הטבעי?"
הם צחקו, נזכרים במבט של המיילדת.
היא התיישבה קרוב קרוב אליו, נושמת את ריח האוויר שבא איתו, את ריח האפטר שייב היקר שלו.
"מה אני יכול לעשות למענך היום?" הוא שאל.
"רק תהיה נוכח. רק תהיה פה עוד קצת. כל הבקרים האלה לבד, משגעים אותי".
לזה הוא מוכן. להיות איתה, גם אם זה רק לשבת על הספה, ולהחזיק ידיים.
הוא קרב את פיו אליה, היא נצמדה אליו.
ידיו עטפו אותה, גששו אחרי גופה הרך "לא נעים לי, עוד לא ירדתי מספיק אחרי הלידה".
"מעולה, זה רק עושה אותך אשה אמיתית" הוא נשק לעורפה, פותח לאט את הרוכסן של החלוק, מחכה לקבל אישור.
גיטי לא התנגדה, הוא המשיך עוד קצת, משאיר את החלוק עליה.
הוא נישק אותה בנשיקות קטנות, יורד מהצוואר אל החזה השופע.
הוא נגע בשד, והיא קפצה "זה רגיש, אני תכף צריכה להניק".
הוא כ"כ רצה לינוק ממנה.
רצה להרגיש את כל הטעמים האפשריים שלה.
אסתי התחילה לבכות "אמרתי לך, אני צריכה להניק".
"שבי, אני אביא לך אותה" מאיר קם וניגש בעקבות קול הבכי לחדר.
אסתי שכבה במיטה הקטנה, מביטה בו בעיניה הגדולות, הכחולות.
הוא הרים אותה בידיו, מעיף מבט בחדר השינה הסגפני.
חזיה ורודה נחה לה על המיטה, גיטי כנראה לא שמה לב שהיא השאירה אותה על המיטה.
מאיר הרים את החזיה, נושם אותה לתוכו.
אסתי זזה בידיו, מזכירה לו את קיומה.
במין אינסטינקט של רגע, הוא דחף את החזיה אל כיסו, לא ברור לו למה.
הוא מיהר לסלון, מגיש את אסתי לגיטי.
היא שלפה את השד שלה מתוך החזיה, בפטנט של בד נשלף.
מאיר הביט בה המום "מה לעזאזל עשית כרגע?" הוא שאל בהלם.
"אוייש, זו חזיית הנקה, השד פשוט נשלף החוצה, שיהיה יותר נח לי ולתינוקת" היא חייכה אל אסתי, שקרבה את פיה הקטן אל הפטמה הגדולה.
מאיר הרגיש איך המבט שלו נח על הפטמה.
הוא הרגיש איך האיבר שלו מתעורר לתחיה, מתחיל לתפוס קצב גדילה משלו.
הוא לא רצה להביך את גיטי, הוא הגיש לה כוס מים, מתלבט אם זה הדבר הנכון לעשות.
"תודה" היא הביטה בו "תודה שאתה פה".
שום משפט שנון הוא לא הצליח להגות, רק המחשבות חולפות בראשו.
אסתי כאילו הרגישה במתח הנבנה סביבה, היא הזיזה את ראשה מהפטמה הכהה, מביטה סביב.
זרם דק של חלב, ניתז מהשד של גיטי.
היא מיהרה לנגב, אבל מאיר הקדים אותה ברגע, מלקק את החלב שניגר על השד, מטפטף על הבטן החמה.
הוא שלח יד אל גופה החשוף, מלטף אותה, מרגיש את העור הרך, החם, את נועם המגע באצבעותיו.
"די, תפסיק. מאיר, זה לא שייך עכשיו" היא אמרה בשקט, לא באמת מתכוונת לשום מילה שיוצאת מפיה.
"אם את רוצה שאני אפסיק, תראי לי את זה" הוא לחש לתוך אוזנה, בעת שנשק לה.
גיטי התמסרה למגע שלו, רוצה גם היא להרגיש.
היא הרימה לו את החולצה הלבנה, מגיעה לעור החם שלו, הרך והנעים, היא לשה את הגב שלו בשתי ידיים. פוחדת להשאיר סימן.
"זה כ"כ טוב, התגעגעתי אליך" היא אמרה לו.
"מעכשיו אני פה, אם תרצי ואם לא. אין מצב שאני נפרד ממך ככה"
השד נשאר חשוף, מטפטף את האוכל של אסתי על הרצפה.
בכי חלוש הקפיץ אותה, הריפלקס האימהי גובר כנראה על הצורך האישי-נפשי שלה.
היא קרבה את אסתי אליה, מצמידה אותה אל השד השני, המתפקע.
"טוב, נראה לי שכדאי שתלך היום" גיטי אמרה והורידה מבט אל אסתי, שמצצה בהנאה מוגברת את הפטמה הגדולה.
גם מאיר השפיל אליה מבט, הוא התקרב לגיטי, נושק אותה על ראשה. ויצא.
כשהכניס את ידו להוציא את מפתחות הרכב, הוא גילה את האוצר שנשאר אצלו בכיס.
יחכה עד הפעם הבאה.

סיפורים דומים

תגובה אחת

  1. אבי

    את מעלפת
    איזה סיפור מדהים ונפלא, מהסיפורים המרתקים ביותר שקראתי (וקראתי המון) והביא אותי לאורגזמה מיוחדת במינה ובפרט שהזכיר לי גם חוויה לוהטת דומה שחויתי

תגובות ? (אין צורך להזדהות)